רדיו רוסקו מהשטח

 
עודכן 16:26 12/07/2007
מאיה פלמון מעוז

המקום הנכון, בזמן הנכון, עם אוכל כמעט נכון ומחיר לא נכון. הדבר היחיד שמפריע לנו להמליך את רדיו רוסקו למלך החדש בשכונה, הוא רדיו רוסקו

 
 
 
 
 
עולם סתרים באלנבי (תמונה: מ.פ.מ)
עולם סתרים באלנבי (תמונה: מ.פ.מ)
מסעדת רדיו רוסקו, האיטלקייה התל אביבית החדשה של מנה שטרום, בודאי לא סובלת מחוסר תשומת לב. ההרגל לעקוב אחרי עלילות מנה בעיר הגדולה כבר עמוק וטבוע, והתחנה הנוכחית מסקרנת במיוחד אחרי מפח הנפש רב המשתתפים בטוטו, שהסתיים בפירוק החבילה, לרווחת הכלל.

רדיו רוסקו מכוונת למקום אחר: האוכל פשוט, המחירים נמוכים (למראית עין בלבד), העיצוב לא מחייב ולחוץ כמו בטוטו (שעברה מהפך בתחום, עליו יסופר בקרוב) אלא צעיר, משוחרר ונעים. הצהרת הכוונות הזו מתאימה יותר למנה שטרום. הוא רכש את המוניטין כאיש של אוכל איטלקי פשוט ומקסים והזיק למוניטין של עצמו כשעשה אוכל איטלקי מתחכם. אם כן, רדיו רוסקו אמורה להיות הדבר הנכון, בעונה הנכונה, בעיר שמזמן לא נתקלה במסעדה מרגשת, איטלקית ושווה לרוב הכיסים בו זמנית.
 

עיצוב המוצר

המסעדה שכנה (וחולקת בעלים) לסטפן בראון ולחצר היפה שלו. הכניסה היא דרך מסדרון שלא רומז מבחוץ על מה שמתחבא בסופו, ויוצר תחושה של ניתוק מהעולם שבחוץ (ובמקרה הזה, אלנבי הוא מקום שנחמד להתנתק ממנו). מחוץ למסעדה, בחצר פנימית, ממוקמים כמה שולחנות, בכניסה בר וחלל מאורך, לא גדול ומופרד לפינות שונות. האקוסטיקה לא מצטיינת, מה שיוצר אוירה נעימה של בר עממי.

התיישבנו במין חדרון שכזה, צפוף אך מספק, ליד חלון גדול שפונה אל החצר המשותפת. מולנו קיר שכוסה בספק תצוגת יין, ספק מחסן תפעולי – ארגזי הקרטון של היין הושכבו על צידם פתוחים ובתוכם שישיות בקבוקים. פתקי נייר מיינו את הסוגים. הדעות בשולחן היו חלוקות לגבי האסתטיקה של המייצג, מין אומנות מודרנית שכזו. אני אהבתי, זה הזכיר לי מסעדות כפריות ולא מעוצבות באיטליה. יתכן שנפלתי בדיוק בפח שמעצבי החנות טמנו לי.
 

על בשורת הפיצה של מנה שטרום

התפריט במסעדה ממשיך את הקו הכאילו לא עממי, ומגיע על נייר פשוט וגדול. הזמנו 1/2 ליטר וינו דה קאזה אדום (יין הבית, 45 שקלים) והחלטנו לדגום כמה שיותר מחלקות. הקרוסטיני, שמתומחר במספרים לא מאיימים נראה דרך מצוינת לקבל מושג כללי על איכות ההולך לבוא עלינו. הזמנו אחד עם סרדין כבוש ועגבניות ואחד עם קלאמרי וזיתים ירוקים
(11 שקלים כל אחד). שניהם היו טעימים אמנם, אבל זה היה כל כך קטן, שעל מנת ליהנות מהם צריך להזמין הרבה, מה שמבטל באחת את שפיות התמחור. שניה הגיעה מנת פולנטה עם ארטישוק ופלפלים (38 שקלים). בין לביבות פולנטה עגולות, נחו ארטישיקים ופלפלים בשמן זית ומסביבם ארוגולה. המגדל הזה היה נחמד, לא מפיל, וכוסח במהירות.

מלנזנה א-לה פרמז'נה (38 שקלים), הייתה טעימה על אף החצילים השרופים. רוטב העגבניות הפשוט והטרי מסביב, עם קצת פרמז'ן טוב, הזכיר לנו מה קיווינו למצוא כשבאנו.
היצירה הבאה שנחתה על שולחננו (שבנתיים הטביע רעבונו בלחם טוב עם שמן זית ורסק עגבניות טריות חריף מעט, 11 שקלים) היא פיצה ביאנקה, פרושוטו ורוקט (48 שקלים).
הרבה מגאוותו הנודעת של מנה שטרום התפתחה סביב הפיצות שלו, הציפייה שלנו התפתחה בהתאם.

הפיצה שקיבלנו יכולה בהחלט לזכות בתחרות הבצק הדק ביותר, מין תואר אצולה של פיצות. לי לעולם לא היה לגמרי ברור על שום מה הוחלט שדקות הבצק זה הפיצ'ר הכי חשוב בפיצה, בכל מקרה בפיצה שלנו זאת הייתה נקודת היחוס היחידה. מפאת שמה, עגבניות לא היו עליה, שזה ראוי ומוצדק, אבל יחד איתם נעלמו כמעט לגמרי כל יתר המרכיבים: פרושוטו – בדיוק מספיק בשביל להזכיר לנו שנורא רצינו כזה, רוקט – כתמי צבע בודדים וגבינה – מועטה, יבשה ולא מורגשת. הפיצה של מנה שטרום היא אכזבה אובייקטיבית, אכזבה עוד יותר על רקע האגדות העממיות סביבה ומכעיסה ממש על רקע המחיר השערורייתי שמוצמד לתמורה הזו. באסה.
 

הרבה כסף, מעט אוכל, יין מצוין

למזלנו מיד הגיעו שתי פסטות – רביולי תרד בחמאת מרווה, עגבניות ואגוזים (48 שקלים), שהיה טעים, וקטן יחסית למנה עיקרית. שני הגיע קנלוני במילוי פטריות ופרובולונה (52 שקלים), שהיה אחיו התאום של הבלינצ'עס המשפחתיים שלנו, ולפיכך מאכזב ושוב מכעיס על רקע המחיר השערורייתי. סיימנו חצי ליטר שני של יין הבית המצוין (מונטיפולצ'אנו ד'אברוזו) ועברנו הלאה.

קינחנו בטרטופו גראנדה (32 שקלים), שזה שם סקסי לגנאש, שבמקום לכדרר אותו לטראפלס, שוטח כעוגה עגולה ונפרס למשולשים. זה היה טעים, אבל השאיר תחושה שמישהו קצת צוחק על חשבוננו, עושה הוקוס פוקוס וגובה על זה הרבה כסף. עוד הזמנו טארט משמשים (31 שקלים), שהתגלה כעוגה בחושה ודחוסה מאוד עם חצאי משמשים טבועים בה. עוגה של בית במחיר של מסעדה.

יחד עם שתייה קרה וללא קפה, שילמנו 454 שקלים לארבעה סועדים. סכום עתק ביחס לכמות האוכל שקיבלנו (כשהזמנו הרגשנו שזה הרבה יותר).

לסיכום

רדיו רוסקו הוא קונספט נכון ורצוי במקומותינו, אך הוא נכשל בתרגום הקונספט לפועל: המנות קטנות, המחיר גדול והטעם לא מצדיק את הפער. נשאר לנו רק לקוות ולבקש לכייל ולסנכרן את כל הגורמים הללו, על מנת שנזכה לאיטלקית סימפטית ועליזה שכל כך חסרה לנו פה.
 
 

דעת מיעוט:

חיך – מתוסכל מאי מימוש הפוטנציאל.
בטן – נשאר המון מקום.
כיס – לא נשאר עם מה למלא את המקום.
עיצוב – אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ובשקיות נייר חומות.
שירות – משובח, החל מהזמנת המקום ועד הפרידה המרגשת.
פניה נרגשת – התרשמנו מהאגו הגואה, עכשיו תגדילו את המנות ו/או תורידו את המחיר, כי אתם ממש ממש קרובים.
ומנה – קח את עצמך לשיחה על הפיצה.

רדיו רוסקו
אלנבי 97 בחצר
תל אביב
 
 
רשימת קניות
רשימת קניות
המרת מידות
המרת מידות
טבלת קלוריות
טבלת קלוריות
הדפס מתכון
הדפס מתכון
שלח לחבר
שלח לחבר
xxx
 
פעולות אחרונות
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.