ילדים זו שמחה

 
עודכן 17:41 20/07/2007
צ`אק פליז

ילדים זו שמחה, אבל של מישהו אחר. מלצר בהפרעה יוצא חוצץ מול ההרגל המגונה להביא ילדים למסעדה ולשחרר אותם לנפשם. הצעת חוק בדרך

 
 
 
 
 
שלום מלצר, ברוכים הבאים לגהינום (תמונה: ASAP)
שלום מלצר, ברוכים הבאים לגהינום (תמונה: ASAP)
או, ילדים. כמה אני אוהב ילדים. במיוחד בעבודה. במיוחד בשבת בבוקר. במיוחד של אחרים. איך אין עוד הצעת חוק להגבלת הבאת ילדים קטנים לבתי אוכל? אבל גם אם רשמית עוד לא מדובר בחוק, מדובר בחובה מוסרית בסיסית. למעשה, אני משוכנע שהסיבה היחידה שהורים פוקדים בתי קפה עם עולליהם היא הנחת היסוד: "אם אנחנו צריכים לסבול – כולם צריכים לסבול".
 

טטריס עגלות

לאורך התפתחותו ילד צובר כוחות מיוחדים להתעללות במלצרים וזה מתחיל עוד בשלב העגלה. כנראה שבעלון שמגיע עם עגלה חדשה, מצוין שמסעדות ובתי קפה הם בעצם מגרשי חנייה. אמהות סוקרות את השטח ובוחרות את המקום המושלם עבור בנם, נגיד במעבר היחיד לשירותים. עכשיו לך אתה תתווכח עם אמא טרייה, שמשוכנעת שכל מי שנמצא היום במסעדה בא לראות את הבן החדש שלה, ותשכנע אותה שיותר מכל דבר אחר, הבן שלה תקוע כמו קוץ בתחת ומפריע לך לעבוד.

מכיוון שלאף אחד אין אומץ כאמור, בית קפה נראה בשישי בבוקר כמו משחק טטריס, בשלב שעוד שנייה אתה מפסיד. לכל שולחן צמודה עגלה בצבע אחר ובזוית אחרת.

הניסיון של לקוח להגיע מהכניסה עד השולחן המיועד מלווה בהמון בקשות סליחה והזזות של עגלות בתקווה שההורה לא ישים לב. עכשיו דמיינו שאתם צריכים להגיע לכל השולחנות. כל הזמן. ולא כדי לשבת, אלא כדי להיות שם בדיוק שנייה ולעשות את הדרך חזרה שוב (אם אתם כבר מדמיינים, אז תוסיפו לזה מגש עמוס).
 
אוי, מצאנו מקום נהדר (תמונה: ASAP)
אוי, מצאנו מקום נהדר (תמונה: ASAP)
הורים יכולים להיות מאוד נואשים לפעמים. הזמן: שישי בבוקר. המקום: בית הקפה השכונתי. בדיוק התפנה שולחן קטן לזוג, וגם זה רק אם הם דביקים במיוחד. המארחת ניגשת לבחור הצעיר בכניסה שמחכה כל כך יפה וכל כך בשקט לשולחן לשניים. שנייה אחרי שהיא ניגשת אליו, פורצת אשתו (שהתחבאה בחוץ) עם עגלה מהסוג שנועד לאכלס חוץ מהתינוק גם חצי מהבית. הם דוהרים דרך בית הקפה, דורסים לקוחות תמימים ומשטחים מלצרים על הרצפה. הם מגיעים לשולחן, מתפתלים לתוך הכיסאות, ומעכשיו הם הבעיה שלך. ואיפה אתם חושבים שהעגלה נמצאת? חוסמת את המעבר לשירותים, אלא מה.

קקי וציצי

אחרי שדננו בסוגיית העגלה והמקום, הבה נרכין ראש לרגל סוגיית ההנקה בפרהסיה. נכון, זכותכן, נכון את אשה עובדת, פמיניסטית, קרייריסטית, נכון את מודרנית ואוכלת רק אורגני. הכול נכון, אבל למה הפטמה שלך נועצת בי עניים כשאני מנסה לקחת ממך הזמנה ללאטה נטול, עם הרבה קצף? יקרה משהו לפמיניזם האורגני, מודרני נטול קפאין שלך אם תואילי לשים על עצמך משהו, או שחלק מ"האני האימהית" שאת, מחייב להראות לכולם את הציצים? אם יש הנאה קטנה מזאת, זה לגלות שהגברת משולחן 8 החליטה להפוך את השולחן שלה לפינת החתלה, ושהחיתול המלוכלך ממתין לך במאפרה.
 

מטר של מטרד

קצת לי, קצת לרצפה, קצת לי, קצת לרצפה (תמונה: Renata Osinska Dreamstime)
קצת לי, קצת לרצפה, קצת לי, קצת לרצפה (תמונה: Renata Osinska Dreamstime)
כשהילדים גדלים קצת, כבר צריך יותר משד חשוף כדי לשעשע אותם. לשרת שולחן עם ילד זה כמו לשרת רודן אכזר: "תביא לו את השתייה מהר", "תוציא את האוכל שלו ראשון", "נו, מה קורה עם האוכל שלו, אתה לא רואה שהוא רעב?".

וכדי להעביר את הזמן עד שהאוכל יגיע, הילד רוצה לצייר. אתה מביא לו נייר וצבעים, ולא משנה כמה גדול הנייר, תמיד יגיע הרגע שהילד יבין שהרבה יותר כיף לצייר על השולחן. זה קורה בערך בין הזמן בו הוא פתח את כל שקיות הסוכר ופיזר אותם להנאתו לבין הרגע בו הוא זרק את כל הקיסמים. ההורים כל כך שמחים שהילד שותק סוף סוף, שהם מעלימים עין מהמתרחש.

ומה הילדים עושים כשהם סיימו לצייר ולאכול (אני לא יודע למה קוראים לזה לאכול כש- 90% מזה מוצא את מקומו על הרצפה)? הם יוצאים לטייל במסעדה, ולבחור בגובה מטר ואסימון, יש הרבה מה לגלות במסעדה. קודם הם עוצרים בציר התנועה המרכזי בקפה. מלצר תמים שעובר עם מגש רואה אותם רק בשנייה האחרונה, מה שמכריח אותו לסטות הצידה ולשפוך מיץ גזר על גברת שבאמת לא עשתה שום דבר.

אחר כך הם הולכים לבדוק אם הצמחייה עשויה מפלסטיק. הם מוציאים את האבנים, תולשים את הפרחים, ומרעננים לו את המראה. גולת הכותרת היא כשהם ניגשים לחלון, ומצמידים אליו שתי ידיים מלאות בבוץ (מהאדנית), שפתיים עם שאריות קטשופ ואף מלא בנזלת. אמא שלהם מנצלת את האירוע בשביל להראות לכל מי שעוד לא הביע עניין, איך המתוקי שלה עושה קוקו. קוקו, קקי, החיים שלי לא יכולים להראות יותר עלובים, כשאני הולך לחפש את השפריצר ולנקות (שוב) את החלון, רק בשביל שדקה אחרי זה יבוא איזה מתוקי אחר ויעשה קוקו.
 
 

אסטה לה ויסטה בייבי

כששולחן עם ילדים עוזב, משתררת לרגע דממה. זה גם הרעש שהפסיק פתאום, וגם הלם מחזה האימה שניבט אל הצוות משדה הקרב. קטשופ מרוח על הקירות, קיסמים מפוזרים על הרצפה, שאריות פסטה בכל מקום ושולחן שפעם היה בצבע עץ ועכשיו נראה כמו יצירה של פיקאסו. ברוב המקרים, יותר קל לזרוק את השולחן ולקנות חדש. במקרים אחרים, עדיף לשרוף את המסעדה ולבנות חדשה. בכל מקרה, כל ניסיון לנקות את זה (בייחוד אחרי שבת בבוקר, בו האסון מתעצם לקנה מידה של מלחמת עולם) ייגמר במלצרית שמפונה בצרחות מהמסעדה ישר לאגף הסגור בשלוותה.

וההורים? הם בסדר, הם לגמרי מודעים לכך. שנייה לפני שהם זזים הם אומרים "אוי, תראו איזה בלאגן השארנו לכם, סליחה, ילדים אתם יודעים". ואנחנו רק עומדים שם ומחייכים את החיוך הכי משכנע שלנו, לא מעיזים לפצות פה, בגלל שאנחנו יודעים איזה ג'ורה תצא משם.

ככל שאני חושב על כך יותר, מחשבתי נודדת שוב להצעת החוק. רק אם אפשר להרחיב אותה קצת, ולאסור כניסת ילדים עד גיל חמש. או אולי שבע. יודעים מה, בואו נתפשר על חמש עשרה וזהו.
 
 
רשימת קניות
רשימת קניות
המרת מידות
המרת מידות
טבלת קלוריות
טבלת קלוריות
הדפס מתכון
הדפס מתכון
שלח לחבר
שלח לחבר
xxx
 
פעולות אחרונות
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.