משפחה בהפרעה

 
עודכן 12:55 31/08/2007
צ`אק פליז

אבא עם בדיחות קרש, אחיינית צעקנית, ומלצרית קטנה אחת, שגמרה עם שעועית על הפנים וטיפ נדיב ביד. מלצר בהפרעה חוגג יומולדת מורחבת, ומתגעגע לרחם

 
 
 
 
 
אמא'לה, יומולדת (תמונה: SXC)
אמא'לה, יומולדת (תמונה: SXC)
לאחר תריסר טורים יצא למלצר בהפרעה במשפחתו שם של נאצי לא קטן, עם מודיעין מרשים ומלשינים במסעדות האזור. לדבריהם, הם כולם חזרו בתשובה/התנצרו/התגיירו או מה שעושים במצבים כאלה, וחוץ מלהקים מפלגה הפכו להכי פרו-מלצרים שאפשר. לכן היה זה רק טבעי שאת יום הולדתי נחגוג במסעדה מהודרת בפורום משפחתי מלא.

גאה נכנסתי למסעדה באיחור אלגנטי של שתי דקות, כדי לגלות שכולם הגיעו בזמן. "התחלה טובה", ציינתי לעצמי. במבט לאחור אני חושב כמה נאיבית הייתה ההצהרה הראשונית הזו. אם רק לא הייתי שאנן כל כך, אולי ניתן היה למנוע את הכל. לאחר סבב החיבוקים התיישבנו כולנו והחלנו לעיין בתפריט.

נתתי למבטי לטייל לאורך הבר המרהיב, העיצוב הנעים והסועדים התרבותיים. מחשבותיי נדדו והחלתי מהרהר במשמעות קיומי ואז, לפתע, נשמע הצלצול שהחל את הכל. בהתחלה התעלמתי ממנו, אך הרינגטון הנוראי סרב להרפות והקפיץ את מוחי חזרה למציאות. הבטתי סביב על השולחנות לגלות את מוקד ההפרעה, ולא הייתי צריך לחפש רחוק מדי. "רגע, זו שיחה מאמריקה" הודיעה דודתי. ובאמריקה, מסתבר, כולם חרשים. לאחר שהחרישה חצי מסעדה הסתיימה השיחה. האמת, לא לקחתי את זה כל כך קשה. המלצרית בדיוק הגיעה לקחת הזמנת שתייה ודנו בסוגיית הקוקטיילים לפתיחת הארוחה. ואז הטלפון צלצל עוד פעם. בסטריאו. אצל דודה שלי ואצל אבי במקביל. כמובן שהמלצרית חיכתה רק להם, אבל אולי לא, לא הייתה לי שום דרך לשמוע את דבריה. הזו מאמריקה רעשה מכיוון הדודה, מסתבר שהתנתק קודם, ואבא שלי, מסתבר, קיבל שיחה אחרת לגמרי. התקשרו מהמסעדה המקורית אליה הזמין מקומות. הם תהו אם אנחנו מאחרים. אבי הסביר למארחת בנימוס שהוא לא יכול לדבר כי היה מעורב בדיוק בתאונת דרכים, והאם תואיל בטובה להתקשר מאוחר יותר?
 

ככה חינכו את יב"ז?

לאחר הפצרותיהם של אחי ואחותי ניאותו המבוגרים שבשולחן לכבות את המכשירים. זה כנראה היה הסימן לאחיינית שלי להתחיל לפעול. האחיינית שלי היא מותק אמיתית, אך לפני שתגדל להפוך ליעל בר זוהר הבאה היא עדיין נמצאת בגיל בו הצורך בסיפוקים מידיים גדול. באותו רגע היא נזכרה כמה היא רעבה, או עייפה או משהו אחר שילדים עושים והחלה לצעוק ולחבוט בסכו"ם בפראות.

"אחותי, תשתיקי אותה כבר", סיננתי מבין שפתיי. אך אחותי ובעלה לא הוטרדו מכך. לפי הספר שהם קוראים עכשיו, מסתבר שזה בדיוק הזמן לתת לילדה להתיש את המשאבים שלה במטרה להגיע להבנת גבולות טובה יותר, מה שבעתיד יהפוך אותה לאחת שתדע, נגיד, להתמיד בדיאטות, או לא לצאת מהבית בלי איפור. אחרי שקבוצה בשולחן לידנו ביקשה לעבור לקצה השני של המסעדה נשברה גם אחותי, שהשתיקה את טרום הבר זוהר בדבר הראשון שקפץ לה לעיניים, הלא הוא כלי הסוכר, שתמיד אפשר לסמוך עליו במקרים כאלה.
 

בנים אכלו בוסר

בשעה טובה, דורכת על שקיות סוכר בכל צעד, הגיעה המלצרית לקחת הזמנה. טיפשה, היא חשבה שרק בגלל שאנחנו יושבים במסעדה כבר 45 דקות זה אומר שהחלטנו מה להזמין. זה לא הציל אותה מלשמוע בדיחות קרש כמו "בטח שאנחנו רוצים להזמין, לא באנו לכאן בשביל הנוף!", ומלענות על מאות שאלות פסיכומטרי כגון "האם ניתן להמיר את הארטישוק הירושלמי בשעועית חלוטה מבלי לפגוע במרקם השמנתי של המנה?". בסופו של דבר הגיעו כולם להחלטה. ואז הגיע שלב היין. לשמחת אנשים רבים, המסעדה אותה פקדנו מציעה מגוון רחב במיוחד של יינות בכוסות. אבא שלי היה חייב לטעום את כולם. לאחר סבב הטעימות הוא ניאות סופסוף לבחור בקבוק. המלצרית הביאה את הבקבוק לשולחן, פתחה אותו, ושנייה אחרי ה'פק' המוכר הצהיר אבי בקול רם: "אני חושב שנפלה טעות, אני חושב שהתכוונתי ליין השני, או שמא היה זה הרביעי? עדיף לטעום אותם שוב." אחי הגניב לעברי מבט מהיר, קלט מה שקלט ובחיוך שלח את המלצרית מהשולחן והחל למזוג את היין.

באותו רגע תפסתי את ראשי בייאוש. האם כל מה שכתבתי עד היום עבר דרכם? האם בכל הרצאותיי הם הנהנו באוטומט כשלמעשה דמיינו את עצמם נופשים בקריביים? אם אפילו את משפחתי אני לא מצליח לשנות, ולו במעט, איזה סיכוי יש לי עם אחרים? ישבתי מבויש, השפלתי עיניי ונשאתי תפילה לאלוהי המלצרים, שבכך תסתיים השפלתי או לחילופין שרעידת אדמה גדולה תהרוג את כולנו ברגע זה. אך לא. האוכל הגיע.
 

"לא, אני לא איתם"

שקלתי אם לבכות, בסוף החלטתי ללכת על חיוך. מלצרים אחרים בהפרעה (FLICKR, Sizzlin Fajita Mea)
שקלתי אם לבכות, בסוף החלטתי ללכת על חיוך. מלצרים אחרים בהפרעה (FLICKR, Sizzlin Fajita Mea)
כולם התחילו לאכול ולדבר בו זמנית בקולי קולות, מתיזים אחד על השני את דעותיהם, אבל לא רק. מרוב התרגשות שפכה אחייניתי כוס יין על הפירה שלי, מה שגרם לי לנוע לאחור באחת לתוך מלצרית עמוסה במנות, שמצאו את מקומן על הרצפה ועליה, בהתאמה. בשלב זה כבר ממש רציתי להגיד משהו, הרגשתי שעוד רגע מתפרץ ממני נחשול של זעם שבסופו לא תישאר מסעדה ולא תישאר משפחה. למה צריך משפחה בכלל? מוסד מוערך יתר על המידה. כאילו חשו בזעמי הלא כבוש, הוציאו בני משפחתי את המתנות. אה, בשביל זה צריך אותם, נזכרתי מייד.

לבסוף החשבון שולם והטיפ הושאר, ובנדיבות, כי יש דברים שכן הצלחתי להשפיע בהם. כשפנינו לעזוב, ביקשתי מהם לחכות לי עוד רגע אחד בתואנה ששכחתי את הטלפון. רצתי פנימה למטבח ופתחתי במסכת התנצלויות, "תבינו, זה רק בגלל היום הולדת, הם אף פעם לא ככה. אנחנו מאוד מתורבתים בדרך כלל, וממחזרים גם פלסטיק וגם זכוכית ואף פעם לא אומרים כבר תרמתי במשרד", אבל דבריי היו כל כך מבולבלים שקשה לי להאמין שהם הבינו חצי ממה שאמרתי. בשביל הצוות זה כנראה היה פשוט הפינאלה של המשפחה המזעזעת מהגיהינום: הבן הבכור, ביום הולדתו, הפך למפלצת סכיזופרנית. את 50 השקלים הנוספים שדחפתי להם ליד, אגב, הם דווקא הבינו מצוין.

בחוץ נשקתי למשפחתי ונפרדתי ממנה לשלום. בהשפעה המוגברת של האלכוהול מצאתי בתוכי את היכולת להודות להם על שהזכירו לי לקחת דברים בפרופורציה. אחרי הכל, אולי גם המשפחות המופרעות שאני משרת הם משפחה של מישהו כמוני. בכל מקרה הייתי רגוע: בפעם הבאה, החלטתי, אנחנו מזמינים טייק אווי.

(הטור השבוע מוקדש ללילי)
 
 
רשימת קניות
רשימת קניות
המרת מידות
המרת מידות
טבלת קלוריות
טבלת קלוריות
הדפס מתכון
הדפס מתכון
שלח לחבר
שלח לחבר
xxx
 
פעולות אחרונות
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.