יומנו של מכור

 
עודכן 11:59 10/11/2007
צ`ק פליז

מה שהתחיל כתחביב יאפי הפך לקריירה שאין ממנה דרך חזרה: מלצר בהפרעה משחזר את ההתמכרות ואת ניסיונות הבריחה

 
 
 
 
 
קצת אחרי שהשתחררתי נפלה עלי הידיעה שתמיד חשדתי בקיומה: שלא ניתן להתקיים בעולם האמיתי מ-333 שקלים לחודש. בעיקר לא אם רוצים להגשים את אחת משתי השאיפות הבסיסיות של כל חייל משוחרר: לטייל בחו"ל או לעזוב את הבית. למזלי לא סבלתי מאף שאיפה כזו. לא, לי היו שאיפות אחרות, הרות גורל הרבה יותר. את רוב כספי באותם ימים בזבזתי על בית הקפה השכונתי. שם הייתי פוגש חברים, משפחה או סתם יושב עם ספר טוב.
 
סימני ההתמכרות הראשונים (צילום: אימג' בנק)
סימני ההתמכרות הראשונים (צילום: אימג' בנק)
בוקר אחר בוקר מצאתי את עצמי נכנס בשערי הקפה, מתיישב בשולחן פנוי ומשהו בי נרגע. הבנתי שמשהו מאוד מוזר קורה לי. מוזר כמו חטיפות של חייזרים. לא היה ספק: אני מכור. ללא תרופה. לא עבר זמן רב והחברים התחילו לסנן, בהתחלה בעדינות (אבל רק בהתחלה), שנמאסה עליהם הישיבה הבלתי פוסקת בבתי קפה, עם הסלטים שאפשר לעשות בבית וקפה ב- 11 שקלים. בהמשך גם המשפחה נטשה אותי, ברגע שעלתה בדעתם הסיבה העיקרית להזמנות התכופות - לממן את התחביב החדש.

הכי גרוע - ידעתי שהם צודקים. ידעתי כמה זה מטומטם, ידעתי. "לא נורא", אמרתי לעצמי, "ממילא נגמרו לנו כבר מזמן כל נושאי השיחה". אבל היות ונראה שבאותם ימים רגליי לא הצליחו להוביל אותי לשום מקום אחר, אף אחד לא הופתע כאשר כעבור כמה שבועות, במקום להתיישב במקומי הרגיל - נכנסתי ושאלתי אם צריך עובדים. ובהינף אצבע, כשחתמתי את שמי בתחתית טופס הבקשה, חתמתי את גורלי לחמש שנים הקרובות.
 
כל מכור לשעבר יגיד מייד שכדי להשתחרר מהתמכרות צריך להתנזר ממנה לחלוטין. האם הייתם ממליצים לאלכוהוליסט לעבוד בתור ברמן, או לנרקומן לבחור כיוון פרנסה של סוחר סמים? זה לא נשמע כל כך רע כשמסתכלים על זה מהזווית שלו. וכך התמסרתי מייד. אך כמו כל מכור טוב, בתוך ההזיה שהייתה אותן שנים, תקפו אותי מדי פעם רגעי צלילות, רגעים שקראו לי לברוח כמה שיותר מהר ולא להביט לאחור.

הדבר הראשון שקרה אחרי שהתחלתי לעבוד בקפה השכונתי שלי היה שאיבדתי אותו לנצח. כל מה שהוא סימל עבורי עד אותו רגע התחלף במערכת סמלים אחרת לגמרי. את כל השינויים אפשר לסכם במשפט: המקום הפך לי לבית. בית אמיתי. לא כזה שאתה סתם קורא לו בית שני בלי שהוא באמת יהיה כזה. וכמו כל בית, התחלתי לקבל פינוקים שסתם מבקרים ארעיים לא זוכים להם, אך גם נחתו עלי חובות בזו אחר זו. כמו בבית, יכולתי לבוא מתי שרציתי ואיך שרציתי, ותמיד הייתי מוצא שם מישהו שבדיוק סיים לעבוד, או עומד להתחיל, או הגיע לשם במקרה בדיוק כמוני. וכמו בבית, איבדתי לחלוטין את הפרטיות, את היכולת לבוא לשם לבד עם ספר או לימודים ולהתבודד. המקום איבד את הקסם הראשוני שלו, את המסתורין של לא לדעת איך בדיוק הדברים עובדים, של להיות זר בתוך אנשים מוכרים.

את הקסם הזה לא הצלחתי להשיב גם חודשים אחרי שעזבתי.
 
מחפש מקום לקרוא לו בית (צילום: ויקיפדיה)
מחפש מקום לקרוא לו בית (צילום: ויקיפדיה)
ואז הגיעו הימים שהזהירו אותי מפניהם. אחרי כל כך הרבה משמרות רצופות, פתאום לא רציתי לראות את המקום בסוף היום, לא רציתי לבוא לשם בזמני הפנוי. עצם המחשבה על להישאר שם ולו דקה אחת מיותרת נראתה נוראית. זממתי להצית את המקום עם אור ראשון והתפללתי למחלה חשוכת מרפא. חיפשתי דרכים אחרות למלא את הצורך של מפלצת ההתמכרות שהתיישבה בתוכי. ניסיתי בתי קפה אחרים באזור. באתי פעם ועוד פעם, וכל פעם התייחסו כאילו זו הפעם הראשונה שלי. ברגע שישבתי מעל לשעה זכיתי למבטים חמוצים וקרירים. וגם כשהיה נחמד – ואפילו נחמד פלוס - זה פשוט לא היה זה. אחרת הייתי כנראה עובד שם.

רגעי הצלילות תמיד הסתיימו בניסיונות בריחה, אבל להפסיק להביט לאחור לא הצלחתי. ביליתי שנה באחד, לקחתי הפסקה וחזרתי. עוד כמה חודשים באחר. פה ושם ניסיון לעבוד בעבודה נורמלית, של גדולים. אבל בסופו של דבר תמיד מצאתי את עצמי בבית קפה כלשהו. אמנם הוא כבר לא היה השכונתי שלי, אבל הוא בהחלט היה השכונתי של מישהו.

בבית הנוכחי אני נמצא כבר קרוב לשנה. לפעמים אני מרגיש שצריך משהו גדול ממני בשביל לגרום לי לעזוב לתמיד. גדול כמו תאונת רכבת או ירושה של מיליונים מדוד שלא ידעתי על קיומו. אבל בינינו, על מי אני עובד? אומרים שבית זה איפה שהלב נמצא, ואפילו אחרי הכל, אין לי ספק איפה נמצא הלב שלי.
 
 
 
רשימת קניות
רשימת קניות
המרת מידות
המרת מידות
טבלת קלוריות
טבלת קלוריות
הדפס מתכון
הדפס מתכון
שלח לחבר
שלח לחבר
xxx
 
פעולות אחרונות
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.