אחד שיודע

 
עודכן 13:34 19/11/2007
צ`ק פליז

מלצר בהפרעה נחשף לדרמת המסעדה החדשה של ערוץ 10, וגילה שאת המארחת הביצ'ית והאקשן בלילות עמוסים, החליפה טלנובלת כוסיות ומאפיונרים

 
 
 
 
 
לפעמים, לאחר יום עבודה מפרך, הייתי נשען לי לאחור בכיסא והוזה את העתיד. לעתים הייתי מפליג מסביב לעולם ביאכטה הפרטית וחושב: "מי היה מאמין שדווקא אני מכל האנשים אזכה בעשרים מליון, אני, שלא מילאתי לוטו מחיי. אני, שרק במקרה קניתי, ועוד רק טור אחד. מה הסיכוי?!". לפעמים הייתי באקדמיה, פרופסור לעניינים כלשהם, מוביל דור אחר דור של מוחות מתפתחים ומעצב אותם לגדולה.

אבל משום מה, העתיד שהיה מופיע לעתים הקרובות ביותר הוא בהחלט זה בו אני מציין קריירת מלצרות רבת שנים בסדרת טלוויזיה מהפכנית שתעסוק, איך לא, במסעדה. עם האקשן שרץ בערבים עמוסים, אחראית משמרת ביצ'ית ותובענית, ומלצרים קלולסים שמספקים את הרגעים הקומיים המתבקשים. מי צריך למלא לוטו כשיש לו תסריט ללהיט ביד?
 
כששמעתי ש-"המקום", הדרמה החדשה של ערוץ 10, עולה לאוויר ואמורה להתעסק בדיוק בנושאים האלו - התרגשתי לראות איך הם ימלאו אחר החזון שלי. צפיתי בשני הפרקים הראשונים ברצף והייתי מרותק. לא יכולתי להתיק את עיני מהמסך, שכן הרגשתי שהוצבה מולי מראה גדולה. כמו עשרות אסימונים הנופלים להם יחדיו מסביבי הוצפתי בידיעה שמעולם, אבל מעולם לא ידעתי שהעבודה שלי, שאני עושה כבר חמש שנים, כל כך משעממת. ואצלי במסעדה עוד אין מאפיונר ששוכב עם אחת המלצריות והמשטרה מניחה לו מכשירי ציתות מתחת לשולחן הקבוע. והשף אצלנו לא רוכש ג'מבו שרימפס שנגנבו מלא אחר מאשר הספק קשה היום שלו ושאר קשקושים, לפחות למיטב ידיעתי. התמלאתי עצב על החברים שלי, שנאלצו לשרוד עוד ועוד שיחות בהם אני טוחן להם את המוח בסיפורים מהעבודה.

שלא תבינו לא נכון, הסדרה מתוקה ביותר, באמת. המשחק דווקא בסדר, הסיפורים קלישאתיים כראוי לדרמה יומית והמקום מעוצב נהדר. אבל כל קשר בין הדרך בה מסעדה מתנהלת במציאות, לבין הסצנות שהתרחשו על המסך שלי קלוש ביותר. אומנם אומרים שיצירת אומנות מחקה את המציאות, ואינה המציאות עצמה, אבל במקרה של "המקום" - הוא לא היה שורד במציאות התל אביבית יותר משבוע:
 
צילום: יחצ
צילום: יחצ
1. המלצרים יושבים דקות ארוכות עם הלקוחות, באמצע משמרת (!). בהנחה שיש להם יותר משולחן אחד (ועוד דבר או שניים לעשות), שירות טוב זה לא.
2. למלצרית יש זמן באמצע ערב עמוס ללכת לקוויקי עם המאהב באוטו.
3. כמה פעמים צריך שמישהו יתיישב על השולחן של הדמות החשובה ההיא (בלי ספויילרים), לפני שאחד המלצרים יואיל בטובו לשים שם שלט "שמור"?!
4. המלצרים עומדים להנאתם ומפלשים את אותו סכין במשך שעות. זהו בטח הסכין המאושר בעולם.
5. כשהמלצרים רוצים להזמין שתייה לאחד השולחנות, הם ניגשים לבר ואומרים זאת לברמן, בעל פה. כנראה שלברמן שלהם יש זיכרון ממש טוב.
6. מלבד בעלת המקום שמכהנת גם כמנהלת, לא נצפו באזור אחראי משמרת כלשהם. זה לא שזה בלתי אפשרי, אבל אין סיכוי שזה יקרה במסעדה המצליחה ביותר בתל אביב.

אבל עזבו שטויות, העיקר שיש שירותי חניה.

והאמת היא, שעוד משהו חסר - הגדולה של מסעדה היא בהיותה חלל אחד בו הכל קורה בו בזמן. הסצנות מחוברות לא רק במרקם הסיפורי, אלא גם במעבר ביניהן, שקושר אותן בקשר של סמיכות. תחושת הרצף הזו הולכת לאיבוד ב"המקום". איפה האקשן המלווה סרוויס עמוס במיוחד, איפה הלחץ של מאחורי הקלעים, איפה האחראית משמרת הביצ'ית והטעויות של המלצרים. נכון שמדובר רק בשני פרקים, אבל מדובר בסוג הדברים שהם כל כך מאפיינים, שצריכים לקרות כבר באקספוזיציה.
 
כמובן שההתנצלות לחברים המשועממים שלי תאלץ לחכות קצת, כי מיד הגשתי את התפטרותי. אחרי כל כך הרבה שנים של חיים בשקר צריך לדעת לשים את הגבול. בכל מקרה, אם אתגעגע, תמיד אוכל לפתוח טלוויזיה בתקווה שהזמן יעשה ל"המקום" רק טוב.
 
 
רשימת קניות
רשימת קניות
המרת מידות
המרת מידות
טבלת קלוריות
טבלת קלוריות
הדפס מתכון
הדפס מתכון
שלח לחבר
שלח לחבר
xxx
 
פעולות אחרונות
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.