תודה שנתקעתם

 
עודכן 11:52 26/02/2008
צ`ק פליז

כך נראה יום חורפי בבית קפה ממוצע: הגשם נוקש על החלון, המלצרים גוססים משפעת, אבל הלקוחות ממשיכים להיאחז בשולחנות ובתה הצמחים שלהם. מלצר בהפרעה

 
 
 
 
 
למה קמתי? (צילום: אימאג' בנק, getty images)
למה קמתי? (צילום: אימאג' בנק, getty images)
היה לי חום. לא משהו רציני, 37.7 כזה. לא מספיק בשביל לקבל את הלגיטימציה להיות מסכן אבל מספיק כדי לגרום לי לערפול חושים. זה היה עוד אחד מהימי גשם האלה, של שיא החורף. ימים בהם הדבר האחרון שמתחשק זה ללכת לעבודה. לצאת מהבית. עצם המחשבה על לקום מהפוך מילאה אותי בתוגה. לאחר כמה שיחות טלפון הבנתי שאין סיכוי למחליף. ובנוסף על כך מישהי "יותר חולה ממני" כבר הודיעה שהיא לא מגיעה. לקחתי שני אדוויל וקמתי באנחה של חוסר סיפוק.

ויתרתי על מקלחת ועטפתי את עצמי בכמה שיותר שכבות שניתן, שכבות אותן אקלף מעצמי בקרוב, כדי להגיע לשכבה הבסיסית, לחולצת העבודה. פתחתי את הדלת והיא נטרקה לעומתי מעוצמת הרוח, כמו שואלת אם אני בטוח שזה באמת מה שאני רוצה לעשות, שזה רעיון טוב, לצאת ככה מהבית המוגן והחמים לתוך העולם החיצון. עשיתי את דרכי דרך סופת החורף, הרחובות היו ריקים מהולכי רגל ועמוסים במכוניות עם אורות מסנוורים. הגעתי לבית הקפה, אחזתי בידית ומשכתי את הדלת בחוזקה. רציתי להיכנס לתוך החום, אבל רק לרגע. לא לשמונה שעות.
 
הדלת נסגרה מאחורי והרגשתי כמו בחלום. הגשם הכה על החלונות מבחוץ, במעומעם, כמו הד. מוזיקה חרישית נשמעה ברקע. ג'ז מעליות כזה. כמה אנשים ישבו בשולחנות, מתלחשים אלה עם אלה, שותים משקה חם שהעלה אדים. דימיינתי מה היה קורה אם המקום היה מלא, איך כל האדים היו מתלכדים לכדי עננה ערפילית. אבל המקום לא היה מלא, וידעתי שהוא גם לא יהיה מלא, לא היום, לא במזג אוויר כזה. כל כך רציתי להיות במיטה. שלחתי מבט לכיוון הבר. לצידו עמדו חברי הצוות המצומצם, נעניתי בחיוך, אך איש לא יצא לקדם את פני. הם נראו מרחוק כמו דובים שתוהים אם להמשיך את שנת החורף או להקיץ ממנה, והם בחרו להמשיך. האמת, לא יכולתי להאשים אותם.

עברה שעה, רק עוד שבע נותרו. דימיתי את הדקות עוברות. האדוויל כבר היה בתחילת השלב האופורי, בין ההרגשה הטובה ביותר לגרועה ביותר, גרועה יותר כי יש בה זיכרון של הרגשה טובה.
יש משהו נחמד בימים כאלה, קרבה מסויימת בין הצוות, כמו אחים לצרה. חמש דקות אחרי שהגעתי הצטרפתי אליהם ליד הבר, שותה משקה חם ומוציא אדים מהפה. מדי פעם מישהו רצה משהו, לקוח מנומנם הרים את היד. אבל אפילו הלקוחות נראו שבויים מדי במזג האוויר מכדי להציק כהרגלם. הם קיבלו זאת בשלווה לא אופיינית. מדי כמה דקות עפה לאוויר בדיחה על איך נבזבז את כל הכסף שנעשה היום, ושצריך להזמין רכב משוריין לקחת אותנו מהעבודה, כאלה.
 
לא נתפנה! (צילום: אימאג' בנק, getty images)
לא נתפנה! (צילום: אימאג' בנק, getty images)
מדי פעם נכנסו אנשים, מאזנים את מצבת השולחנות התפוסים. על כל שולחן שהתפנה, אחד אחר התמלא. אבל לא יותר משישה שולחנות בכל פעם. אם יש ימים בהם בית הקפה צריך להיות סגור, זה נראה על פניו בדיוק כאחד מהם. לפחות מבחינה כלכלית. אבל מבחינה פילוסופית, כנראה שלא. יש אנשים, שישה מהם ככל הנראה, שבדיוק בשביל זה צריכים את בית הקפה שלהם, בשביל שהוא יקלוט אותם מהקור הנורא ויספק להם סיידר חם או תה צמחים, שיתן להם מקום מפגש נייטרלי, שיפרוש עליהם שמיכה דקה של שייכות, של כולנו באותה צרה בדיוק, של כולנו רוצים להיות לבד היום, אבל ביחד. בין אם נרצה ובין אם לא, לפעמים קצת קר מדי בבית, גם כשהחימום פועל והחלונות סגורים.

הושטתי יד אל תוך חבילת האדוויל. עברה עוד שעה, רק עוד שש נותרו.
 
 
רשימת קניות
רשימת קניות
המרת מידות
המרת מידות
טבלת קלוריות
טבלת קלוריות
הדפס מתכון
הדפס מתכון
שלח לחבר
שלח לחבר
xxx
 
פעולות אחרונות
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.