זה שיר פרידה

 
עודכן 10:14 21/05/2008
צ`ק פליז

הגיע הזמן לתלות את הסינר, להגיש חשבון ולהיפרד מהגולשים האדוקים. בצער רב, יגון כבד ושאיפה לעתיד, מלצר בהפרעה מושיט ידו ומנופף לשלום

 
 
 
 
 
(צילום אילוסטרציה: אימג' בנק/gettyimages) זהירות שביר
(צילום אילוסטרציה: אימג' בנק/gettyimages) זהירות שביר
את השאלה הזו, לא כל כך נעים לשמוע. בייחוד כשהיא באה מאמא, מהחבר הכי טוב, או מהעורכת שלי. ולכן, כדי להימנע מהמבוכה, הכנתי לי תשובה מראש: "בטור החמישים אני אפסיק". אבל בסתר ליבי, לא באמת האמנתי שאצליח במשך שנה תמימה לכתוב הגיגים שבועיים על נושא כמו מלצרות.

התלבטתי עם עצמי זמן מה האם לחשוף את זהותי בטור האחרון. בלילות האביב הקרירים, הנחתי לדמיוני לטוות עשרות דרכים בהן אשאיר את חותמי על ישראל. אולי לעטר את הטור בתמונה מהבוק שאיזה סוכן מנייאק שכנע אותי לעשות כשהייתי בן 15, אולי לחשוף את נסיבות חיי שהביאו אותי לכתוב טור שכזה, ואולי סתם לציין את שמי בראש הכתבה, ללא הזכר נוסף. לבסוף הגעתי למסקנה שהתגובה היחידה שאקבל היא: למי לעזאזל אכפת? והרעיון נגנז. לא, לא חשבתי שתהיו עצובים.
 

ולפעמים החגיגה נגמרת

אבל אפילו אם כן הייתם, למרות תשוקתי העזה לפרסום (מתי כבר יחזרו אלי מ"הישרדות 2"), נכון יותר, או שמא, ראוי יותר, להשאיר זאת כך. כי המלצר הזה, ששונא כל מה שזז מלבד עצמו, אך חוזר מיד לאהוב ברגע שמשאירים טיפ הגון על שולחנו, הוא אותו מלצר שאתם פוגשים בכל יום, בכל בית קפה, בכל מסעדה, ובכל אירוע. וחלק מהם אפילו הרבה יותר גרועים מזה. לא שאני בא חס וחלילה לירות לעצמי ברגל. כמו שכבר אמרתי, אני אוהב את המקצוע, ואני אוהב את האנשים. וחלק גדול ממה שאני אוהב בהם זה המרמור, הציניות והשנאה, שמופנית ללא הבדל גזע, מין ודת לכל אחד, חוץ מאלה שמשאירים טיפ גדול. זה מה שיפה בה, בשנאה; היא לא אישית.
 

אני רוצה להודות

(צילום אילוסטרציה: אימג' בנק/gettyimages) הסעודה האחרונה באמת
(צילום אילוסטרציה: אימג' בנק/gettyimages) הסעודה האחרונה באמת
אכן, לאורך הטורים, ניסיתי לטפל בכל האספקטים של המסעדה בצורה אישית, הכי לא אישית שאפשר. אני יודע שפגעתי בהרבה אנשים, אבל תמיד קיבלתי אותם חזרה בזרועות פתוחות כשהם הצטרפו אלי בשמחה, כאשר פגעתי במישהו אחר. הם היו יכולים להיות מלצרים מצוינים. אבל ביניהם היו כמה מעטים, שהבינו בדיוק על מה אני מדבר, ובאיזה טון. כשציפיתי מדי יום לאיזה בחור שיגיש לי זימון למשפט, ופחדתי לרדת לאוטו ללא אפוד מגן, נזכרתי באמירותכם המעודדות. ועל כך תודה.
 

כיבוי אורות

התחלתי למלצר לפני באמת הרבה זמן. בארץ מלצרות היא לא מקצוע. גם עבודה בסופר-פארם היא לא מקצוע, אבל יש מספיק אנשים שעושים את זה כבר עשרים שנה. אפשר לספור על יד אחת את מספר המלצרים שעובדים בזה הרבה שנים. זו אפילו לא עבודה זמנית. כששואלים מלצר מה הוא עושה, התשובה הראשונה לעולם תהיה: "אני לומד" או "אני בדרך לטיול". וטוב שכך, כי זו עבודה מאוד קשה. לאורך השנים ראיתי מלצרים באים והולכים, וכמו רווקה בת שלושים חמש, התחלתי גם אני לתהות: מתי זה כבר יקרה לי? לבסוף, נראה שמישהו שם למעלה החליט שמספיק, וסידר לי פגיעה של פנסיונרים: פריצת דיסק. וכך נאלצתי לנטוש את הקריירה המפוארת ולהתחיל לחשוב ברצינות: מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. התשובה אמורה להגיע בכל רגע.

כל מקום שעבדתי בו היה בית לזמן מסוים, וחלקם עדיין כאלה, בדיוק כמו הדירות שחייתי בהן באותן תקופות. ועם כל הדברים הרעים שאפשר לומר על מלצרות, אני יכול לומר בביטחון שאין דבר כיף יותר מלדעת שיש יותר ממקום אחד שאפשר לקרוא לו בית. בייחוד כשהטיפים גרועים ואין מספיק כסף לשכר דירה.

בכל מקרה, היה כיף, תודה לכולם. ואל תשכחו לחשוב עלי בכל פעם שאתם פותחים את הארנק לתת טיפ. נתראה.
 
 
רשימת קניות
רשימת קניות
המרת מידות
המרת מידות
טבלת קלוריות
טבלת קלוריות
הדפס מתכון
הדפס מתכון
שלח לחבר
שלח לחבר
xxx
 
פעולות אחרונות
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה 0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.